אסימטריה אקסיולוגית

קיימת אסימטריה מהותית בין חוויות חיוביות לשליליות. ברגע שמישה׊ קיימ׍, ברור שעלינו לעודד חוויות חיוביות של׎ ולמנוע חוויות שליליות. אך האסימטריה אינה נוגעת לחוויות של ׭נשים קיימ׊׉ אלא ליצירת היכולות – והרצונות הנלווים – לחוות אותם מלכתחילה. דמיינו לרגע שיש שתי רופאות, ד"ר אושר וד"ר אומללות, שהצליחו להחיות מוחות שהוכרזו כמתים.

1. לכל מוח שד"ר אושר מחייה תהיה רק היכולת לחוות (והרצון לחוות) דברים חיוביים.

2. לכל מוח שד"ר אומללות מחייה תהיה רק היכולת לחוות (והרצון להימנע מלחוות) דברים שליליים.

3. המוחות נמצאים בסביבה שתעורר בהם את התחושות שבאפשרותם לחוות.

ד"ר אושר צריכה להתייחס להחלטה להחיות מוח מסוים כניטרלית מבחינה מוסרית. אם היא תבחר להחיות אותו, זה טוב שהוא יחווה רק דברים חיוביים, אבל זה טוב רק כי היכולת מגיעה עם רצון לחוויות חיוביות. מצד שני, אם היא תחליט לא להחיות אותו, הוא יישאר כמו שהוא, מבלי שנוצרו היכולת והרצון לחוויות חיוביות – כך שלא נגרם נזק. אם אין רצון ואין יכולת לחוות חוויה, מה הנזק בכך שהיא לא נחווית? אם כך, ראינו כאן שיצירת האפשרות לחוויות חיוביות הינה ניטרלית מבחינה מוסרית.

הערה: יש הרואים בחוויות חיוביות סיבה ליצירת חיים חדשים, אך חשוב להבחין בין יצירת רצון לבין מילוי הרצון. לטעון שמילוי רצונות עתידיים מהווה הצדקה ליצירתם זה אבסורד. זה כמו ליצור מישה׊ כדי ש׏הנה מפרישה מספקת לגמלאות. הרי לפני קיומ׎ לא היה ל׎ כל רצון או צורך בפרישה לגמלאות.

ד"ר אומללות – וכאן נכנסת האסימטריה – לא תוכל להתייחס להחלטה להחיות מוח באותה אדישות מוסרית שהייתה אצל ד"ר אושר. כשמדובר בחוויות שליליות (סבל וכאב) ברור שעדיף להימנע מיצירת היכולת לחוות אותן היכן שיכולת כזו לא קיימת. אפשר לראות את זה בהתנגדות המקובלת להולדה במקרים בהם ידוע שהילד׌ ׏וולד עם אנומליה גנטית משתקת. כל אדם סביר יגיד שזה לא יהיה מוסרי מצד ד"ר אומללות להחיות מוח בידיעה שיסבול, למרות שבזמן ההחלטה המוח הוא חסר תודעה ולא קיים בו הרצון להימנע מסבל. אם כך, ראינו כאן שעלינו להימנע מיצירת היכולת לחוות חוויות שלילית.

מהמצב ההיפותטי למדנו ש- 1) יצירת היכולת לחוות חוויות חיוביות היא ניטרלית מבחינה מוסרית, ו- 2) יצירת היכולת לחוות חוויות שליליות אינה ניטרלית מבחינה מוסרית אלא מצדיקה התנגדות מוסרית. כשנוצרים חיים חדשים, היכולות לחוות חוויות חיוביות ושליליות נוצרות בו-זמנית, ומ-(1) ו-(2) ניתן להסיק שהגישה הנכונה היא התנגדות ליצירת חיים חדשים, שהרי ניטרלי + התנגדות = התנגדות.

סיכון

עבור ה'אדם‘ שעשוי להיווצר (ושטרם קיומו אינו אלא דבר מופשט) אין שום סיכון באי-קיום מכיוון שאין מי שיסתכן. הקיום, לעומת זאת, טומן בחובו סיכון. הולדה היא הימור שנלקח עבור מישה׊ אחר׍, כי ברגע שה׊א קיימ׍ ה׊א נמצא׍ בסיכון לעבור תלאות רבות, כולל חיים שה׊א עשוי׌ לשפוט ככאלה שלא היה שווה לחיותם. בסרט פורסט גאמפ משנת 1994, גאמפ נזכר באימרה שאמו נהגה לומר לו כשהיה ילד:

"החיים הם כמו קופסת שוקולדים, לעולם אינך יודע מה תקבל.“

זה מדויק. סבל – דברים שאינם רצויים כאשר חווים אותם – יכול ללבוש צורות רבות ולהתבטא בעוצמות שונות. כולם יחוו את התהפוכות הכלליות של החיים כמו שכול, נזקים גופניים וחרדה קיומית – אם להזכיר רק כמה – אבל ׭נשים מסוימ׊׉, שלא באשמת׋ או כתוצאה מקבלת החלטות לקויה, יסבלו מתלאות קשות יותר מרוב ה׭נשים.

קחו לדוגמה את בריטני מיינרד – אישה צעירה שאובחנה עם סרטן סופני במוח (אסטרוציטומה) בגיל 29. בריטני סבלה מכאבים חזקים כל-כך שאפילו מורפיום לא עזר; היא לא הצליחה לישון במשך ימים שלמים; היו לה התקפים שגרמו לה לנשוך את הלשון שלה. אסטרוציטומה היא רק מחלה סופנית אחת מבין רבות, ומחלות סופניות הן רק סוג אחד של סבל; דוגמאות נוספות הן מחלות גנטיות ואחרות, תאונות טרגיות המותירות כאב משמעותי, ודיכאון כרוני. כאשר יוצרים מישה׊, חושפים אות׎ ביודעין (אך בדרך כלל ללא מחשבה) לסיכון של פגיעה מכל אחת מהתלאות האלה. גם אם הורים יוכלו להפחית סיכונים מסוימים עבור האדם שיצרו, הם לא יוכלו להפחית את הסיכון לאפס – אפילו בת להורים עם כל האמצעים והכוונות הטובות ביותר עלולה בסופו של דבר לשפוט את חייה ככאלה שלא שווה לחיותם. איננו יודעים מה יהיה היקף הסבל של צאצאינו או כיצד ייראה תהליך מותם, אך בכל מקרה סבל (במידה כלשהי) ומוות מובטחים לה׋, בין אם אנו עשירים או עניים.

אם נחזור לקופסת השוקולדים של פורסט, כשמדובר בהולדה, איננו בוחנ׊׉ בקפידה את קופסת השוקולדים ומקבל׊׉ החלטה מושכלת איזה מהם נאכל. במקום זאת, אנחנו בוחר׊׉ שוקולד ומאכיל׊׉ אותו בכפייה למישה׊ אחר׍ שלא ביקש׌ אותו, כשבידינו מידע מוגבל לגבי איכויותיו. ה"שוקולד“ הזה עלול להיות אסטרוציטומה או דיכאון או אונס או התמכרות לסמים. דייויד בנאטר כתב: "זה מוזר שבעוד שאנשים טובים עושים מאמצים רבים כדי לחסוך מילדיהם סבל, נראה שמעטים מהם מבחינים בכך שהדרך היחידה להבטיח שילדיהם לא יסבלו היא לא ליצור אותם מלכתחילה.“ ברגע שיצרנו מישה׊ כבר הימרנו עם חיי׎, ואז ניתן רק לצמצם את הסיכון אליו חשפנו אות׎. הזמן היחיד בו יש לנו שליטה מלאה על המצב (בהנחה שמדובר בהחלטה רצונית) הוא הזמן שבו מחליטים האם ליצור את הילד׌ – ולחשוף אות׎ לסיכון – או לא.

כפייה

החיים הם סדרה של צרכים ורצונות המניעים כמעט כל פעולה שאנו עוש׊׉. אנו זקוק׊׉ לתזונה כדי לשרוד ולשמור על בריאותינו, ולכן עלינו לאכול. אנו זקוק׊׉ למים מסיבות דומות, ולכן עלינו לשתות. (יש כמובן צרכים ורצונות נוספים: חברה, בידור, מין, חום, מקלט ועוד.) כשמישה׊ נוצר׍, נכפה עלי׎ הנטל של סיפוק הצרכים והרצונות – צרכים ורצונות שאם לא יסופקו יגרמו לסבל, ואז למוות (למשל חוסר אכילה יגרום לרעב ובסופו של דבר למוות).

קיום – ביקום האדיש לרווחתנו – מגיע עם מחיר, 'שכר דירה‘ קיומי המוטל על כל מי שנוצר׍. אנו מאכלס׊׉ גוף ומוח הדורשים אחזקה מתמדת. עלינו לבצע פעילויות כמו התעמלות, אכילה, למידה, שמירה על ביטחון פיננסי, בניית חוסן רגשי, ניקיון, מנוחה ועוד, רק כדי לשמור על רמה בסיסית של רווחה נפשית ופיזית. גופנו ומוחנו הם עדינים, מועדים לפציעות ולמחלות, ואחרי גיל מסוים מתחילים להתנוון ולאבד מכוחם. אם בריאותנו הגופנית והנפשית אינה מתוחזקת כראוי, תוך זמן קצר ייגרם לנו סבל. כמו-כן עלינו להשתלב בעולם התעסוקה, שחלק ניכר ממנו הוא תובעני ו\או לא מספק, כדי שנוכל לקנות משאבים (כמו אוכל) שיענו על צרכינו.

דבר נוסף הנכפה על כל מי שנוצר׍ הוא היכולת לסבול. אנחנו נסבול אם לא נעמוד בדרישות של הגוף והנפש, אך גם אם ניקלע למצבים כמו סרטן או תאונת דרכים. ׭נשים רב׊׉ שלא רוא׊׉ בעיה עם הִתרבות במקרה הכללי, יביעו התנגדות במקרה שידוע על אנומליה או מוגבלות שתהווה 'נטל מופרז‘ על מי שעתיד׌ להיוולד. אך רוב ה׭נשים לא קולט׊׉ שהיכולת לסבול היא כבר בפני עצמה נטל מופרז. אם היינו מעצבים מאפס מין חדש, האם היינו משלבים בו את היכולת לסבול? או שמא זה היה נראה לנו בעייתי מבחינה מוסרית?

העובדה שניתן לשאוב הנאה מסיפוק (זמני) של צרכים ורצונות מסוימים אינה פותרת את בעיית הכפייה, כי הרצון הזה בהנאה גם הוא נכפה עלינו, יחד עם תחושות לא נעימות במקרה שהוא לא מסופק. זה כמו לתת למישה׊ מיכל מחורר ולהגיד ל׎ שעלי׎ לדאוג לכך שהמיכל יישאר מלא, אחרת ׏סבול, והצלחה במשימה תזכה בפרס. אנחנו לא באמת יודע׊׉ אם צאצאינו יצליחו במשימה, אולי במיכל שלה׋ יהיו חורים גדולים מהרגיל? יצירת ישות חדשה היא ניסוי ביולוגי, והישות החדשה היא זו שנאלצת לחיות עם ההשלכות.

הסכמה

בלתי-אפשרי לקבל ממישה׊ הסכמה ליצור אות׎. במעשה ההִתרבות מחליטים שני אנשים (או אח׬) לעשות את הדבר המשמעותי ביותר מבחינה מוסרית שניתן לעשות למישה׊: להביא׎ לידי קיום. וזה נעשה מבלי להתייעץ אית׎ (שהרי מבחינה לוגית זה לא אפשרי).

נשים לב לשלושה מאפיינים, הרלוונטיים מבחינה מוסרית ליצירת׎ של מישה׊ ללא הסכמה:

1. אין סיכון לנזק אם הפעולה לא ננקטת.

2. אם הפעולה ננקטת, עלול להיגרם נזק חמור.

3. לא ניתן לברוח מהמצב שנכפה מבלי לשלם מחיר כבד.

אם, ביקום היפותטי כלשהו, מישהי היתה יכול לשקול ואז לקבל או לדחות את הבאתה לידי קיום, אז זו היתה החלטה שלה איזה סיכון לקחת ואיזה תנאים לקבל. הבעיה היא שהתנאים, הכוללים סבל (במידה מסוימת) ומוות מובטחים, וגם סיכון לסבל יוצא-דופן, נכפו על מישה׊ ע"י אחר׊׉; בקבלת ההחלטה להתרבות אף-אחד לא התייעץ עם ז׎ שצריכ׌ לחיות עם ההשלכות. יכול להיות שצירוף מסוים של תנאים וסיכונים יהיה מקובל על אח׬ ההורים עבור הקיום של׎ עצמ׎, אך מה נותן ל׎ את הזכות לקבל אותם בשם מישה׊ אחר׍ - במיוחד לאור העובדה ששום נזק לא ייגרם ל׎ אם לא ׏עשה זאת?

החשיבות המוסרית של נתינת הסכמה חד-משמעית ומושכלת מוכרת לנו מנסיבות שונות – היעדרה הוא מה שהופך יחסי מין לאונס, למשל. על הצורך בהסכמה ניתן לוותר רק בתנאים מסוימים, כשפעולה ננקטת לטובת מישה׊ שלא יכול׌, באופן זמני או קבוע, לתת את הסכמת׎. מתן חיסונים לילדים מהווה דוגמה למצב כזה. הִתרבות, לעומת זאת, אינה עומדת בתנאים האלה מכיוון שאי-אפשר לדבר על 'טובתו‘ של אי-קיום; אין איזו רוח במצב טרום-אנושי הכמהה להיווצר. העובדה שאין אפשרות מעשית ואפילו לוגית לקבל הסכמה לא נותנת לאף-אח׬ זכות לעקוף דרישה זו; אם נסתכל על מצב בו אדם רוצה שמישהו יעבוד עבורו בניגוד לרצונו של אותו עובד – מבחינה לוגית לא ניתן לקבל לכך הסכמה (כי עובד שנותן את הסכמתו לא עובד בניגוד לרצונו), אך האם נגיד שזה הופך את העבדות למקובלת מבחינה מוסרית?

סבל אנתרופוגני

סבל אנתרופוגני – כלומר סבל שנגרם ע"י בני-אדם ופעילות אנושית – הוא קשה למדידה, כמו כל סבל. הנזק שמישה׊ מסויימ׍ עשוי׌ לגרום לאחר׊׉ באופן ישיר או עקיף תלוי בתכונות כמו היכולת של׎ לנהוג באלימות והנטייה של׎ לקונפורמיות מוסרית, אך גם בכוח׎ הפוליטי, מעמד׎ הכלכלי, עמדותי׎ התרבותיות, בחירותי׎ התזונתיות ועוד. עם כל-כך הרבה משתנים ניתן רק לנחש בכמה נזק מדובר.

לכן, במקום לנסות לכּמת את הנזק שמישה׊ עשוי׌ לגרום, נסתפק בתיאור של כמה מהדרכים בהן יצירת אדם עשויה לפגוע באחר׊׉. מכיוון שרב׊׉ מסתכל׊׉ על האנושות דרך משקפיים ורודות, נקווה שהתיאורים שלהלן יתקנו את ההשקפה המזיקה הזו ויעודדו הכרה בנזקים הרבים שבני-האדם מסבים, וממשיכים להסב, לעצמם ולאחר׊׉. נפרט שלושה סוגים מרכזיים של נזק הנגרם ע"י בני-אדם: 1) פגיעה בבני-אדם אחרים, 2) פגיעה בבעלי-חיים, ו-3) גרימת נזק סביבתי הפוגע בבני-אדם ובשאר בעלי-החיים.

הערה: יש הטוענ׊׉ שיצירת אדם חדש עשויה להועיל לאחר׊׉, ראו הפרכה לטיעון הזה כאן.

פגיעה בבני-אדם

כשחושבים על נזקים שבני-אדם גורמים לבני-אדם אחרים, קופצות לראש דוגמאות לזוועות בקנה מידה המוני: שואת היהודים ושאר קורבנות הנאצים, ההרעבה ההמונית תחת דיקטטורים כמו סטאלין ומאו דזה-דונג, רצח העם שביצע לאופולד השני מבלגיה במדינת קונגו החופשית, ורצח העם הקמבודי שביצעו פול פוט והקמר רוז'. כמובן, קל להסתכל על זוועות המוניות כאלה ממרחק היסטורי ופסיכולוגי – אחרי הכול, כמה הורים פוטנציאליים מהרהרים באפשרות שילדיהם ייקחו חלק בביצוע זוועות כאלה? מעטים. אך אולי זו תמימות להתייחס לאפשרות כזו בביטול – שהרי כך עשו כנראה גם רוב ההורים של אלה שביצעו את הזוועות.

כעת, מכיוון שסיכוייו של אדם לקחת חלק בזוועות מסדר גודל כזה הם בכל-זאת קטנים, נעבור לדברים יותר יומיומיים: מדי יום, אנשים רגילים והגונים נתונים למעשי אלימות ואכזריות. אם ניקח כדוגמא רק את ההרג בידי אחרים – האפשרויות הן: דקירה, תלייה, הכאה, עריפת ראש, ירי, רעב, חנק, קיפאון, טביעה, הרעלה, פיצוץ, שריפה ועוד. אם נוסיף לכך צורות אחרות של קלקול מוסרי – אונס, תקיפה, חטיפה וכו' – נראה שהמיעוט האחראי לנזקים אלה הוא לא זניח. האם כל הורה לעתיד יכול׌ לצאת מנקודת הנחה שה׊א לא יוצר׍ אנס או רוצח? שוב, זה נראה תמים להניח הנחה שכזו, לאור העובדה שמבצעי הפשעים האמורים נולדו להורים שגם הם הניחו כך, בתמימותם הרבה.

בנוסף, נציין שלבני-אדם יש נטייה לתלמנוּת (הליכה בתלם). לעתים, לצד המיעוט המבצע פשעים באופן ישיר, ישנה רשת גדולה של ׭נשים המאפשרת אותם באמצעות תלמנות. דוגמא לכך היא העבדות, שנתפסה כדבר מוסרי בקרב הציבור הרחב. אפילו היום העבדות נפוצה יותר מתמיד, שכן התלמנות לא נעלמה, היא רק שינתה צורה.

פגיעה בבעלי-חיים

טריליונים (1,000,000,000,000) של בעלי-חיים לא אנושיים (להלן: בעלי-חיים) נהרגים בייסורים מדי שנה, ורוב ה׭נשים שותפ׊׉ למעשה. הרג בעלי-חיים למאכל מתבצע במגוון דרכים, אך התיאור הבא מתייחס לבעלי-החיים המהווים כמחצית ממספר הקורבנות:

דגים נתפסים בדרך כלל על ידי רשתות מסיביות המחוברות לספינות דיג. תחילה ינסו להימלט מהרשת, אך בשל תשישות, הם יילכדו בה בסופו של דבר. בתוך הרשת, רבים מהם יימחצו ממשקל הדגים האחרים הלוחצים עליהם. בשלב מסוים הרשת מועלית אל פני הים ובדרך למעלה דגים רבים סובלים מברוטראומה – הגז שבגופם מתרחב וקורע איברים פנימיים כמו שלפוחית ​​השחייה שלהם (שלעתים נדחפת החוצה דרך הפה ופי הטבעת). מחוץ למים, הדגים מורמים מעלה וחווים לראשונה את כוח הכבידה מחוץ למים – שמכביד עוד יותר את משקל הדגים שמעליהם. אחר-כך הם מושלכים אל הסיפון, שם מחוררים אותם בקרסים כדי לנייד אותם. רבים מהדגים ימותו מחנק על הסיפון, אך בהמשך שמים את הדגים בקרח, מה שמאט את קצב חילוף החומרים של הדגים החיים ומאריך את סבלם בשעתיים-שלוש לפני שימותו גם הם מחנק.

השיטה המתוארת, ושיטות נוספות ואפילו אכזריות יותר, גורמות להרג טריליוני בעלי-חיים מדי שנה, רק לצורך מאכל. רובם המוחלט של בעלי-החיים בתעשיות האלה חיים בחוות תעשייתיות – שהן מעין מחנות ריכוז לבעלי-חיים. שם הם סובלים מפרקטיקות אכזריות בחייהם ובמותם. כדי ללמוד על חייהם של רוב חיות היבשה לחצו כאן. כמעט כל בני-האדם שחיו בעבר ושחיים היום מממנים ובכך תורמים באופן פעיל לתעשיות המנצלות בעלי-חיים לבשר, חלב, ביצים, דגים, עור, מרוצי סוסים, ניסויים, פרווה ועוד, וכל אדם חדש שנוצר הוא בעל סיכויים גבוהים להמשיך ולתרום לתעשיות אלה.

קיימים גם טבעונים וטבעוניות, הנוקט׊׉ עמדה כנגד סוּגנוּת (אפליה ע"פ מין ביולוגי) ולכן גם כנגד ניצול בעלי-חיים. למרבה הצער, ה׋ וצאציה׋ לא יוכלו להימנע לחלוטין מפגיעה בבעלי-חיים. ראשית, רק בגלל שמישה׊ מתנגד׍ לסוגנות, לא מובטח שכך יעשו ילדי׎, במיוחד לאור העובדה שהם גדלים בחברה סוגנית. לדוגמא, אלכס הרשאפט הוא פעיל בולט למען זכויות בעלי חיים שבתו, מוניקה הרשאפט, גדלה על תזונה מהצומח וכיום אוכלת בשר (ומקדמת זאת). שנית, גם לא מובטח שנכדיו ונכדותיו של הטבעוני׍ ישמרו על אותם ערכים, וכך נפתח הפתח לדורות רבים של ׭נשים המנצל׊׉ בעלי-חיים והורג׊׉ אותם מסיבות טריוויאליות. שלישית, גם אם נניח שכל הצאצאים יתנגדו לסוגנות, עצם הבאתם לידי קיום יגרום לפגיעה בבעלי-חיים. בלתי-אפשרי להימנע מפגיעה במידה כזו או אחרת, בין אם זו פגיעה בחיות הבר באמצעות המשאבים שאנו צורכ׊׉ - אדמה, מזון, מים, חימום, מתכות נדירות וכו' – ובין אם זה באמצעות תרומה לחברה, דרך מיסים ואמצעים אחרים, שתממן ניצול ופגיעה בבעלי-חיים (מבויתים ופראיים).

נזק סביבתי הפוגע בבני-אדם ובשאר בעלי-החיים

להומו סאפיינס יש השפעה כל-כך חזקה על הסביבה שהעידן הנוכחי נקרא האנתרופוקן. ההשפעה הגוברת על הסביבה היא תוצר של הגידול באוכלוסייה אך גם של הגידול בהשפעה שיש לכל אדם בפני עצמו – ושני הגורמים האלה צפויים להמשיך ולגדול לפחות עד סוף המאה.

הערה: לספקני שינוי האקלים כותב דייויד בנאטר: "מי שמתכחש׍ להשפעה המזיקה של בני-האדם על הסביבה יכול׌ פשוט להתעלם מנזקים אלה. האדם הוא כה הרסני גם בלי הנזקים הללו, ש[הטיעון] ישרוד בלעדיהם בקלות. מי שכן מכיר׌ בכך שבני האדם פוגעים בסביבה יכול׌ פשוט להוסיף זאת ל[רשימת הנזקים שגורמים בני האדם]“.

שינוי אקלים, זיהום האוויר והאדמה, זיהום פלסטיק, תדירות ועוצמה מוגברות של אירועי מזג אוויר קיצוניים והרס בתי גידול הם רק חלק מההשפעות השליליות של בני האדם על כדור הארץ ועל תושביו האנושיים והלא-אנושיים. נטייתנו האנושית לראות את עצמנו באור חיובי גורמת לנו להערכת חסר של כמות ההרס שאנו גורמ׊׉, אך גם לשיפוט לקוי כיצד ראוי להגיב לאותו הרס. אם מישהי היתה יוצרת זן חדש של בעל חיים לא אנושי שהיה הרסני כמו ההומו סאפיינס, היא היתה נתקלת לגינויים מקיר לקיר.

סבל זואוגני

כמו לתינוקות אנושיים, גם לבעלי חיים אין יכולת (או שיש להם יכולת מוגבלת) לחשיבה ביקורתית ומוסרית, ולכן אין זה סביר להטיל עליהם אחריות מוסרית על מעשיהם. אך זה לא משנה את העובדה שהם גורמים לכמויות בלתי-נתפסות של סבל זואוגני – סבל שמקורו בבעלי חיים.

ריצ'רד דוקינס, שממש לא מתנגד לרבייה של בעלי חיים או בני אדם, כתב: "כמות הסבל השנתית בטבע היא בלתי-נתפסת. בדקה שלוקח לי לכתוב את המשפט הזה, אלפי בעלי חיים נטרפים בעודם בחיים, רבים אחרים נמלטים בעור שיניהם, מייבבים בפחד, אחרים נאכלים אט אט מבפנים ע"י טפילים, ואלפים מכל הסוגים גוססים ברעב, צמא ומחלות. זה חייב להיות כך. אם תגיע תקופה של שפע, היא מיד תוביל לגידול באוכלוסייה שימשיך עד לחזרת המצב הטבעי של רעב ואומללות. ביקום של אלקטרונים וגֵנים אנוכיים, כוחות פיזיקליים עיוורים ושכפולים גנטיים, חלק מה׭נשים ייפגעו, אחר׊׉ יתמזל מזל׋, ולא תמצאו בכך שום הגיון או צדק.“

אם כך, הסבל הנגרם ע"י בעלי חיים מגיע בין היתר בצורה של התכתשויות, טריפות וטפילות, כאשר האופן המדויק שבו חיה מסוימת תפגע בבעלי חיים (ובאנשים) אחרים תלוי במין אליו היא משתייכת. מידע נוסף על הסבל של חיות הבר נמצא כאן.

אלטרואיזם אפקטיבי

ליצירת אדם חדש יש מחיר: משאבים כלכליים, אינטלקטואליים, פיזיים, רגשיים ואחרים הדרושים כדי לגדל מישה׊ ולאפשר ל׎ להתפתח. רב׊׉ מחליט׊׉ להביא מישה׊ לעולם מבלי שיש לה׋ היכולת לעמוד במחויבויות שלה׋ כלפי׎ (סיפוק מזון, לבוש, הגנה, חינוך וכו'), אך לצורך הטיעון הזה נניח שמדובר בהורים שלרשותם עומדים כל המשאבים הנחוצים.

כמו-כן נניח לצורך הטיעון שהדרישה הכספית לגידול אדם מלידה ועד גיל 18 היא 100,000 לירות שטרלינג (כ-380,657₪). כמובן שהסכום האמיתי תלוי בפרטים הקשורים לאדם הספציפי, לסביבה שבה נולד ולהורים שיצרו אותו, אך כדי להמחיש את הנקודה מספיקה הערכה כללית כלשהי (שאגב לא לוקחת בחשבון משאבים אחרים כמו זמן והשקעה פיזית). הכסף המושקע במאמץ ליצור ולגדל אדם חדש, שלא היה צורך ביצירתו מעבר לרצונות האנוכיים של שני אנשים, יכול לשמש לשיפור חייה׋ של ׭נשים קיימ׊׉. לדוגמא, באותם £100,000 המשמשים ליצירה וגידול של אדם אחד חדש ניתן לממן [1]:

193 ניתוחים לתיקון פיסטולה הריונית ושירותי שיקום

הכשרה ל-33 מנתחי קטרקט

תוספי ויטמין A שימנעו עיוורון אצל 99,484 ילדים

מתן מים בטוחים לשתייה ל-104,925 ׭נשים למשך שנה

אלה רק חלק מהדרכים בהם הסכום הזה יכול להקל על סבל׋ של אחר׊׉. כל הבעיות האלה גורמות לסבל בקרב ׭נשים שכבר נמצא׊׉ כאן. אז למה ליצור מישה׊ חדש׌ - עם צרכים, רצונות וסבל משל׎ – רק כדי להשקיע את הכסף הזה (ואת שאר המשאבים) בסיפוק צרכים ורצונות שנוצרו יש מאין ובהפחתת סבל שלא היה צריך להתקיים מלכתחילה?

אימוץ

כפי שראינו לעיל, הפניית משאבים ליצירת אדם חדש וגידולו משמעותה ויתור על שימוש אחר בהם. בעצם הזכרנו שתי אפשרויות: 1) יצירת אדם חדש, ו-2) הפניית המשאבים שהיו משמשים לגידולו לארגוני צדקה כדי להקל על סבל׋ של אחר׊׉. אך אלה אינן האפשרויות היחידות. אפשרות נוספת, שעשויה להתאים ל׭נשים הנחוש׊׉ לגדל ילד או ילדה, היא אימוץ או אומנה.

על פי ההערכות ישנם כ-153,000,000 ילדים [1] הזקוקים לאפוטרופוסים שיאמצו אותם וידאגו להם עד שיוכלו לנווט את חייהם בצורה עצמאית יותר. לא כול׋ יכול׊׉ לטפל בילדים, מסיבות שונות, אך עבור אלה שכן יכול׊׉ ובוחר׊׉ להשקיע את משאביה׋ באופן הזה – מה ההיגיון ביצירת בני אדם חדשים כשאפשר להפנות את אותם משאבים לכאלה שכבר קיימ׊׉ וזקוקים להם? כל אדם חדש שנוצר כי הוריו רצו לראות בו את עצמם הוא בבחינת יריקה בפנים של הילדים הפגיעים שכבר נמצאים כאן וזקוקים לאפוטרופסות. לבסוף, נזכיר שנמצאים איתנו גם אינספור בעלי-חיים שישמחו לבית חם.